פסק-דין בתיק ע"א 11097/07

1.         לאחר הדיון התקבלה הודעת ב"כ המשיבים, כי המשיבים אינם מקבלים את ההצעה למתן פסק דין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. לפיכך, אנו נפנים לכתיבת פסק הדין.

העובדות וההליכים

2.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבית שמש (כב' השופט ש' שטיין), שניתן ביום 21.3.07 בת"א 1083/05. בפסק הדין קיבל בית המשפט חלקית את תביעתו של המערער, עורך דין במקצועו, שהועמדה על הסך של 500,000 ש"ח, המורכב מהרכיבים הבאים: שכר טרחה בסך של 335,700ש"ח בתוספת מע"מ שחושב על פי הסכם שכר טרחה מיום 28.5.02 (להלן - "הסכם שכר הטרחה"), והיתרה פיצויים בגין עוגמת נפש.

בהסכם שכר הטרחה הסכימו המערער והמשיבה 1 (להלן - "המושב"), כי משרדו של המערער ייצג את המושב בהליכים שבינו מצד אחד לבין הסוכנות היהודית ומינהל מקרקעי ישראל (להלן - "המינהל") מצד שני. הוסכם כי משרדו של המערער יטפל בכל העניינים הקשורים לתביעה שיגיש המושב כנגד המינהל והסוכנות, בקשר לפיצוי המגיע למושב בגין הקמתו של אזור תעשייה בשטח שהוחזק על ידי המושב בהתאם להחלטה מספר 727 של המינהל. בתמורה לטיפול ישלם המושב למערער סך של 20% מכל סכום שיתקבל בגין ההליך דלעיל, בתוספת מע"מ כדין.

הרקע לחתימת ההסכם היה בפעולה דחופה שביצע המערער עבור המושב ביום 14.5.02. במועד זה פנה המערער בשם המושב לבית משפט השלום בירושלים בבקשה לקבל צו עשה זמני, המורה למינהל לחתום עוד באותו יום על הסכם לפיצוי כספי עם המושב בגין המקרקעין הנ"ל. המדובר בתאריך האחרון שבו ניתן היה להגיע להסכם עם המינהל בנוגע לפיצוי, על פי החלטת ביניים שניתנה בבג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש נ' השר לתשתיות לאומיות, שם נקבע כי הוראה בדבר הקפאת עסקאות תיכנס לתוקף ביום 15.5.02, וכי ניתן לבצע עסקאות רק עד למועד זה. המושב ביקש להימנע מהוראת ההקפאה ולחתום על הסכם פיצוי עם המינהל עוד באותו יום. המינהל לא היה מוכן לעשות כן לנוכח מחלוקת בינו לבין הסוכנות היהודית ביחס לדרישתה של הסוכנות לקבלת שיעור מסכום הפיצוי. המערער נענה לפנייתם הבהולה של אנשי המושב אליו ביום 14.5.02, ערך בקשה למתן צו עשה זמני, הגישה לבית המשפט, ואף קיבל, באותו יום, החלטה המקבלת את הבקשה (בכפוף לחתימה על התחייבות עצמית והעמדת ערבות צד ג'). בית המשפט קבע דיון במעמד הצדדים למועד מאוחר יותר והורה למושב להגיש הליך עיקרי תוך שבעה ימים. כתוצאה מהחלטת בית המשפט כאמור, חתם המינהל על הסכם עם המושב עוד באותו לילה.

כאמור, הסכם שכר הטרחה בין המערער לבין המושב נחתם ביום 20.5.02, לאחר שניתן צו העשה הזמני, ולאחר שפג החשש שהעסקה בין המושב למינהל לא תוכל להתממש. שכר הטרחה שנקבע היה תלוי בתוצאות פעולותיו של המערער. במילים אחרות, כל צד קיבל עליו סיכון. המערער קיבל עליו את הסיכון, כי סכום התמורה שיקבל יהיה תלוי בגובה הפיצוי שהמושב יקבל מהמינהל, ואילו המושב ידע כי המערער יעשה כל שביכולתו כדי לזכות בפיצוי שממנו ייגזר שכר טרחתו. אנו מבקשים להדגיש כבר עתה, כי מרכיב הסיכון בהסכם שכר הטרחה היה קטן במידה משמעותית, שכן הסכם שכר הטרחה נחתם לאחר שניתן צו העשה הזמני ונחתם ההסכם עם המינהל. אמנם הקצוות טרם נסגרו עם הסוכנות, אך המדובר היה במחלוקת בדבר 8% משווי הקרקע (הצדדים היו חלוקים מהו הסכום שממנו תקבל הסוכנות את חלקה, האם ממלוא שווי המקרקעין או אך מחלק מן השווי).

3.         לימים, ולאחר שהתקיימו דיונים רבים בבית המשפט בהליך שהגיש המושב, באמצעות המערער, נגד המינהל והסוכנות, הודיע בא-כוחו החדש של המושב, שהוא גם בא-כוחו הנוכחי, במכתב מיום 4.4.05, למערער על החלטת ועד ההנהלה של המושב לבטל את העסקה עם המינהל ולהפסיק את ההליכים מול הסוכנות. עוד נאמר שם, כי "משכך, הנך מתבקש להכין את כל החומר הרלבנטי המצוי ברשותך בעניין הנ"ל, לצורך מסירתו למשרדנו בהקדם האפשרי..." (מוצג כד' למוצגי המערערים). במכתב מיום 7.4.05 הודיע המושב, באמצעות בא-כוחו, למינהל ולסוכנות, כי המושב הודיע למערער על הפסקת ייצוגו על-ידו וכי מעתה המושב יהא מיוצג על-ידי בא-כוחו הנוכחי, בהוסיפו "כן הנכם מתבקשים להשהות את כל ההליכים בעניין הנדון עד אשר מרשתי תסדיר את עניין תשלום שכר טרחתה עם עו"ד באדר" (מוצג כד' למוצגי המערערים). יצוין כי הסדר פשרה בדבר מחיקת התביעה נחתם בין המינהל, הסוכנות והמושב (המושב באמצעות בא-כוחו הנוכחי) ביום 2.10.05. משסירב המושב לשלם למערער שכר הטרחה בהתאם להסכם שכר הטרחה, הגיש המערער תביעה לבית משפט קמא לתשלום שכרה הטרחה ולתשלום פיצויים, כאמור.

פסק דינו של בית משפט קמא

4.         בית המשפט דחה את תביעתו של המערער לתשלום שכר הטרחה שהוסכם עליו בהסכם שכר הטרחה. בית המשפט מצא, כי המושב ביטל את העסקה עם המינהל מחמת אי כדאיותה ולא כדי להתחמק מתשלום שכר הטרחה למערער. בית משפט קמא קיבל את גרסת המושב, כי שווי דונם לפי ההסכם עם המינהל היה 3,600 $, על אף שהשווי האמיתי לדונם היה גבוה בהרבה. בית המשפט סבר, כי אין מקום לאכוף על המושב את הסכם שכר הטרחה עם המערער, לנוכח ההלכה המאפשרת ללקוח להשתחרר מהסכם לקבלת שירותים משפטיים בכל עת, ואולם בית המשפט המשיך ובחן האם יש מקום לפסוק למערער שכר ראוי. בעניין זה, חילק בית המשפט את עבודתו של המערער לשני מקטעים מבחינת סדר הזמנים. עבור המקטע הראשון (עד לקבלת הסעד הזמני) פסק בית המשפט למערער סך של 10,000 $, בצירוף מע"מ. עבור המקטע השני (ממועד קבלת הסעד הזמני ועד לביטול ההסכם עם המינהל) פסק בית המשפט למערער סך של 42,000 ש"ח, שהוא 10% מ-420,000 ש"ח, ההפרש בין שני הסכומים שהסוכנות הייתה זכאית לקבל, לפי כל אחת משתי החלופות להן טענו הצדדים. בית המשפט מצא גם שלא לפסוק למערער פיצויים בגין עוגמת נפש.

בית המשפט דחה את התביעה האישית נגד המשיב 2, שהוא יו"ר הוועד של המושב. בנוסף לסכומים האמורים, פסק בית המשפט למערער שכר טרחת עורך דין והוצאות.

תמצית טענות הצדדים

5.         המערער אינו משלים עם פסק הדין והגיש ערעור, בו תקף את ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט. לדעת המערער, בית משפט קמא התעלם מהודאות המשיבים בזמן אמת, שמהן ניתן ללמוד כי העסקה עם המינהל בוטלה כדי להתחמק מתשלום שכר טרחתו של המערער. בהקשר זה נטען, כי טענות ההגנה שהעלו המשיבים בדבר העדר כדאיות כלכלית של העסקה עם המינהל הועלו לראשונה בזמן ניהול ההליך ואין להן זכר במסמכים מהעת הרלבנטית. עוד טען המערער, כי בית המשפט שגה בדרך שבה פסק לו שכר ראוי, בכך שיצר הבחנה מלאכותית בין השלב שעד לקבלת צו העשה הזמני ובין הפעולות שנעשו לאחר מכן במהלך ניהול התביעה, וגזר את השכר הראוי למערער לפי סיכויי ההצלחה בתובענה שהגיש בשם המושב. עוד הלין המערער על דחיית התביעה האישית נגד המשיב.

המשיבים ביקשו לדחות את הערעור בשל כך שהוא מופנה נגד ממצאים עובדתיים שקבע בית משפט קמא. עוד טענו המשיבים, כי את שכר הטרחה יש לחשב בהתאם למספר השעות שהקדיש המערער לטיפול בתיק, אשר לא עלו על 25-30 שעות. לפיכך, פסק בית המשפט למערער שכר ראוי החורג מהמגיע לו.

דיון

6.         לאחר ששמענו את טענות ב"כ הצדדים ועיינו בעיקרי הטיעון ובכל חומר הראיות שהוגש לנו, אנו סבורים כי דין הערעור להתקבל.

בית משפט קמא נפנה באורח ראוי להלכה הקובעת, כי הסכם לקבלת שירותים משפטיים הוא הסכם למתן שירותים אישיים המבוסס על יחסי אמון בין עורך הדין ללקוחו. ככזה, יש לקרוא לתוך הסכם שכר הטרחה בין עורך הדין ללקוח תנאי מכללא, לפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן (ראו ע"א 136/92 ביניש-עדיאל-עורכי דין ואח' נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד
מז(5) 114, 124 (1993)). ואולם, זכותו של הלקוח להשתחרר מהסכם שכר טרחה כפופה לחובתו לעשות כן בתום לב. ג' שלו, בספרה דיני חוזים (תש"ן), עמ' 54, מציינת כי את הכוח (הנובע מהחוזה או מהדין) לסיים את החוזה באורח חד צדדי, יש להפעיל בדרך מקובלת ובתום לב. כפי שאומר א' ברק, בספרו שליחות כרך א', עמ' 105 (תשנ"ו-1996):

"כל פעולה משפטית... בגדרי חוק השליחות צריכה להתבצע בתום לב. על כן כל החלטה בגדריו של חוק השליחות חייב להתבצע בתום לב. מכאן שחוזה בין השולח לשלוח...צריך להתבצע בתום לב. מכאן שהענקת הרשאה, ביטולה... צריכות להתבצע בתום לב." (ראו גם, כרך ב' לספר שליחות, עמ' 1206-1208).

כך גם א' זמיר, בספרו חוזה קבלנות (פירוש לחוקי החוזים, בעריכת ג' טדסקי, תשנ"ה-1994), בקובעו בעמ' 405 לאמור:

"אף השימוש בזכות לסיים באורח חד צדדי חוזי קבלנות המבוססים על יחסי אמון קרובים חייבת להיעשות בדרך מקובלת ובתום לב. שימוש אופורטוניסטי בזכות זאת, תוך התעלמות מהאינטרסים של הצד האחר או כדי לנסות ולנצל את פגיעותו לשם שיפור תנאי החוזה, ייחשב כחוסר תום לב בקיום החוזה ויזכה את הצד השני בתגובות מגוונות."